החלטה בתיק ע"מ 1891/10

1.       בכתב האישום מיוחסות לעורר עבירות של גניבה על ידי התפרצות והפרת הוראה בדבר סגירת שטח, זאת בגין כך שלכאורה ביום 22.4.10 ביישוב קליה, פרץ יחד עם שלושה אחרים לדירת מגורים, ומשם גנבו 300 ש"ח, מחשב נייד, שני טלפונים ניידים, שני זכרונות ניידים ("דיסק און קי") ותיק מסמכים. השופט קמא החליט על מעצר העורר עד תום ההליכים. על החלטה זו בא הערר, לו הנני נדרש כעת.      

2.       הסנגורית ציינה כי העורר מכחיש את כל המיוחס לו. היה בזירת האירוע עד שראה את החשודים, אך לא נערך עימו מסדר זיהוי או עימות עם העורר. אין ראיות מספיקות כנגד העורר. העבירה בוצעה לכאורה על ידי ארבעה מעורבים, ושניים מתוכם טרם אותרו או נעצרו. בכל מקרה אין מסוכנות ואין הצדקה למעצר. מדובר באירוע יחיד של עבירת רכוש. לא מיוחסת כל אלימות. עברו של העורר נקי, והוא מאורס. הכניסה ליישוב קליה היא חופשית, ללא כל מחסום.       

3.       התובע הצבאי ציין כי הראיות לכאורה הינן מוצקות ביותר, לרבות טביעת אצבע של העורר שנמצאה בזירת הארוע, ואף הודאתו בפני מדובב שישב עימו בכלא. קיימת מסוכנות מן העורר, מאחר שמדובר בעבירת פריצה שבוצעה על ידי מספר אנשים בלילה, דבר שעלול להביא לאלימות וסיכון, ואמנם באירוע אכן נורו יריות על ידי אחד התושבים שהבחין בחשודים וחשש מהם. על פי הפסיקה עבירה של הפרת הוראה בדבר סגירת שטח, כאשר היא נלווית לעבירה אחרת - מקימה עילת מעצר עד תום ההליכים. הפנה לפסיקה מתאימה, ובין היתר -  בש"פ 45/10 בעניין מסארוה.

4.       המדובב המכונה אמגד מסר בעדותו במשטרה כי ביום 9.5.10 ישב בתא מעצר עם העורר והאחרון סיפר לו כי:         
"הוא סיפר שבערך לפני עשרים יום או חודש משהו כזה שהוא יחד עם עוד שלושה אנשים, אחד בשם מחמוד אחד בשם ראמי ועוד אחד בשם עווד וגם הוא, ארבעתם פרץ לדירה וגנב ממנה שלוש פלאפונים ובערך 500 ש"ח וזה היה באזור קליה, בכניסה שהוא נכנס היה מקרר בחוץ ולקח משם פחית של מיץ ושתה אותה וזרק את הפחית, והוא אומר שהוא את העבודה הזאת עשה בלי כפפות והוא יודע שיש לו טביעות אצבע שם. ואחר כן בערב הוא סיפר על עוד 4 מקרים גם באיזור של קליה שמקרה אחד ביחד עם השותפים שלו מחמוד וראמי ועווד, מקרה אחד שגנבו משם לפטופ ושני פלאפונים וארבע מאות שקל, אחרי זה היה עליהם ירי וירו עליהם והם זרקו את הלפטופ והפלאפונים ואת הכסף הם השאירו כי הם פחדו, אחרי זה הוא סיפר על עוד שלוש מקרים שהם ניסו ולא הצליחו לגנוב משם כלום. הוא אמר לי שהוא עשה את ההתפרצויות עם נעל מסוג טימברלנד, בסה"כ הוא פרץ לפי מה שאמר לי על חמש התפרצויות של בתים שהוא הצליח לפרוץ ועוד שלוש שהוא לא הצליח לפרוץ".

5.       העורר עאמר אבו שחידם הכחיש באמרתו במשטרה ביום 16.5.10 את כל המיוחס לו. מסר כי אין לו אישור כניסה לישובים ישראלים, וגם לא נכנס לקליה. טען כי אמגד המדובב הינו שקרן ולא הודה בפניו בדבר. בעדות מיום 9.5.10 מסר העורר כי היה בקליה לפני כשנה כשהלך לים.

6.       אביעד רודי (הרבש"ץ) מסר בעדותו במשטרה מיום 23.4.10 כי בשעה 04:04 קיבל דיווח מאחת הדיירות בקיבוץ על אנשים בכובעי גרב. הוא רץ למקום וראה שלושה אנשים ממרחק 30 מטר. הוא דרש מהם לעצור, אחד מהם בא לכיוונו, והוא הרגיש מאויים וירה באוויר באקדחו, ואחר כך רדף אחריהם.

7.       רס"ל אלירן אמסלם מציין במזכר מיום 23.4.10 כי בסריקה בזירת האירוע נמצא תיק ובו מחשב נייד אשר הוחזר לאפריים מושקטו אשר לביתו פרצו.

8.       רס"ר אלי ברששת ערך צילומים בזירת הארוע, ואף תיעד בצילומים פחיות משקה שמצא שם והעתיק מהן טביעות אצבע. אחת מטביעות האצבע אובחנה במז"פ כטביעת אצבעו של העורר.

9.       ובכן נראה כי מבחינת הראיות לכאורה תיק החקירה הינו מבוסס ואיתן מאוד. ראשית קיימת הודאתו של העורר בפני המדובב. להודאה זו חיזוקים רבים בעדויות לגבי מה שהתרחש בזירת האירוע.  העורר מוסר כי ירו עליהם, ואמנם הרבש"צ אביעד רודי מוסר כי ירה לעבר החשודים. העורר מוסר כי זרקו את הלפטופ שגנבו, ואמנם השוטר אלירן אמסלם מצא את המחשב הנייד במקום. העורר מוסר כי שתה מפחית מיץ, ואמנם השוטר ברשישת מצא במקום פחיות משקה ריקות, ועל אחת מהן טביעת אצבעו של העורר. על כן יש לומר כי מדובר בהודאה אשר יש לייחס לה מהימנות ומשקל רב, לאור התאמתה למציאות. בנוסף לכך, טביעת האצבע מהווה ראיה חזקה ועצמאית לגבי נוכחותו של העורר בזירת הארוע, נוכחות שאין לה הסבר אחר, לבד מביצוע הפריצה.

10.   באשר לעילת המעצר כבר נפסק כי:

"מעשים שנועדו לפגוע ברכוש ולשלול רכוש פוגעים בסדרי החברה, פוגעים גם בזכויותיהם היסודיות של יחידיה, ובנסיבות מסויימות יש בהם כדי לסכן את בטחונה של החברה ואת בטחונו של כל אדם בה. בנוסף על כך, עבירות רכוש טומנות בחובן סיכון טבוע כי בתנאים מסויימים הן יבוצעו באלימות ותוך סיכון חיי אדם, או שלמות גופו; אם לצורך השגת הרכוש, אם לשם שמירה עליו, ואם לצורך המלטות המבצעים מעונש.

מטעמים אלה ניתן לקבוע כי עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור.

לפיכך, אין לשלול קיומה של עילת מעצר בכל מקרה של עבירות המבוצעות נגד הרכוש, ויש לבחון את מכלול הנסיבות כדי לקבוע אם נתקיימה עילת מעצר, היינו - לבחון אם נשקף מן העבריין אשר לו מיוחסת העבירה סיכון לבטחון במשמעותו האמורה" (בש"פ 5571 ,5431/98 - רוסלן פרנקל נ' מדינת ישראל . פ"ד נב(4), 268 ,עמ' 271-272).       

כמו כן מצאתי טעם רב בהפניית התובע אל בש"פ 45/10 שם קבע כבוד השופט עמית כי:       "העבירות של גניבת רכב או התפרצות לדירה, גם אם אינן "מתוחכמות", הן מסוג העבירות שיש בהן מסוכנות אינהרנטית נוכח הפוטנציאל להתפתחות אלימה. פריצה לבית או לחצרים מערערת את הביטחון האישי של הציבור וגניבת רכב עלולה בהאידנא להפוך חיש מהר למרדף משטרתי על כל הסכנות הכרוכות בכך".

11.   במקרה שלפנינו מסוכנות העורר מתגבשת ממספר שיקולים. ראשית יש לציין כי כאמור בהודאתו בפני המדובב לא מדובר במעשה חד פעמי, אלא לדברי העורר כבר פרץ לחמישה בתים וניסה לפרוץ לשלושה בתים נוספים. אמנם לעיתים כנגד דברים הנאמרים בפני מדובבים נטען כי מדובר בסה"כ בהתרברבויות של עבריין בפני חברו לתא. אולם כפי שתואר לעיל בסעיף 9, במקרה שלנו הודאת העורר זכתה לחיזוקים משמעותיים מן העדויות בשטח, ועל כן ניתן להניח כי יש בה אמת, גם לגבי המספר הכולל של הפריצות. שנית הפריצה בה עסקינן בתיק הנוכחי היא בדיוק הפריצה המתאימה לדברי כבוד השופט עמית, לגבי פוטנציאל של התפתחות אלימה. מדובר בפריצה בלילה, לישוב שהינו שטח סגור ביהודה ושומרון. לאור המצב הביטחוני ביהודה ושומרון, דמויות חשודות בלילה עלולות לגרום לתושבי הישוב לחשש מפיגוע, ומכאן הפוטנציאל הגבוה יותר לשימוש באלימות. ואכן באירוע הנוכחי ירה הרבש"צ מאקדחו, לאחר שחש בסכנת חיים. הדברים משתלבים גם עם אותה פסיקה הקובעת מעצר עד תום ההליכים במקרים של הפרת הוראה בדבר סגירת שטח המצטרפת לעבירות נוספות.       
לבד מן המסוכנות, נראה כי עולה כאן אף חשש מסוים להימלטות מאימת הדין. שכן לאור הראיות החזקות בתיק זה ובמיוחד טביעת האצבע, הסיכוי להרשעה הוא גבוה, ועימו גם הסיכוי לעונש של מאסר בפועל.        

12.   על כן סברתי כי בתיק זה קיימות הן ראיות לכאורה והן עילות למעצר עד תום ההליכים, ואין מקום לחלופת מעצר. לפיכך הנני דוחה את ערר ההגנה, ומותיר את החלטת השופט קמא על כנה.